<h1>ראבי"ה סימן תתקמ"ח</h1>
<h2>דף ל:</h2>
בפרק בתרא דמועד קטן תנן [כ"ו ע"א], ואילו קרעין שאין מתאחין, הקורע על אביו ואמו ורבו שלימדו תורה וכו'. ויליף להו בגמ' מקראי. וגרסי' בסוף פרק אילו מציאות [ל"ג ע"א], ת"ר, רבו שאמרו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה, זו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, כל שרוב חכמתו ממנו. ר' יוסי אומר, אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו. אמר רבא, כגון רב סחורה דאגמרן זומא ליסטרון, שמואל קרע מאניה עליה דההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ולגבי קרעין שאין מתאחין נשנית הך ברייתא, דאיתא נמי בירושלמי פ' בתרא דמועד קטן [ה"ז] וגרסי' התם, שמואל חלץ על ההוא מרבנן שהאיר עיניו במשנתו אחד יורד לאמת השחי. מהו אמת השחי, שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח. ולא כפר"ש שפי', כגון שהיה מכניס אמתו (על) [עד] שחיו. וגרסי' תו בפרק אילו מציאות [שם], אמר עולא, תלמידי חכמים שבבל עומדין זה עם זה וקורעין זה על זה. פי', לא מאחין לעולם. ולעניין אבידה אין מחזירין במקום אביהם אלא לרבו מובהק. ואומר, אע"ג דפסק ר' יוחנן הלכה כר', כיון דרב ששת פסק הלכה כר' יוסי, ורבא עבד עובד' כוותיה, ודעולא נמי שייכא כר' יוסי וקיי"ל כבתראי סמכינן עלייהו והלכתא כר' יוסי לפי עוניי. ותו קיימא לן [עירובין מ' ע"ב] ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן פסק ר"ח נמי כר' יוסי. ואע"ג דבירושלמי התם [מו"ק פ"ג ה"ז] גרסי' ובפר"ח, ר' אליעזר קרע על מי ש(י)פתח לו תחילה, לא קיימא לן הכי. ובירושלמי [שם] גרסי', איזהו רבו, כל שפתח לו תחילה, דברי ר' מאיר. פי', שפתח לו ללמוד מקרא, ופליג אגמרא דידן. ומסיק בירושלמי כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידהון. איזהו תלמיד חכם, כל ששנה הלכות. הדתמר בראשונה, אבל עכשיו אפי' הלכות. ר' יוחנן אומר, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו להשיב, ר' אבא בר ממל אמר כל שיודע לברר משנתו. ואנן אפי' רבי' לא חכמים מבארין מתני'. ושמעי' מהתם אע"ג דפסק ר' יוחנן בסמוך בירושלמי כמו בגמ' דידן כר' יהודה, לאחר שנתמעטו הלבבות כמחט סידקית, מודי דאפי' רבו לאו אדם גדול הוא כל כך קורע ולא מאחה, דאהא מיתינן לה התם. הרי ביררנו דאפי' האיר עיניו במשנה קורע ולא מאחה. ואע"ג דשמע עליה בתר תלתין יומין קורע, דבסוף גמרא דהקובר את מתו [מו"ק כ"ד ע"א], וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קורע, בתמיה, והא אמרו ליה לר' יוחנן, נח נפשיה דר' חנינא, וקרע עליה תליסר איצטלי דמילתא, וכו'. אמרו ליה לשמואל, נח נפשיה דרב, וכו'. ובירושלמי [שם פ"ג ה"ח] גרסי', קרע עליה מאני דשבתא. ומתרץ, שאני רבנן, כיון דכל יומא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי. ואיחוי, מפרש רבינו אליקים, שתופר כדרכו. ומורי הרב ר' יצחק הלוי זצ"ל אמר לי דאיחוי כעין אריגה מעשה אומן, דמעשה אורג [שמות כ"ח] מתרגמינן עובד מאחה, ושולל, תופר כדרכו. וכן נראה לי, וראייה דגרסי' בירושלמי הלכה אין קורעין, [שם ה"ז] הקורע מן האיחוי הרי זה קרע. איזהו איחוי [כל שאין מקומו ניכר ואין לך תפירה שאין מקומו ניכר ובמסכת שמחות [פ"ט] גרסינן איזהו איחוי], כל שהאחו כל צורכו. ובערוך בערך איחוי פי', איחוי אלכסנדרי, כעין אריגה. ומיהו שולל לאלתר אפי' על רבו, דגרסי' בגמ' דידן הלכה אין קורעין [כ"ה ע"א], א"ל רב יצחק בר אמי, תניא, חכם, כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה שולל. פי', קריעת חכם, רב חסדא גדול הדור הוה, ותו, מדלא קא מאחה ש"מ דאפי' ארבו שולל לאלתר. ותו, דגרסי' התם [כ"ב ע"ב], על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר ל', על אביו ועל אמו, וכו'. עד דפריך מדתני', לא הושוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד. פי', כל הני דתנן התם, רבו ואב ב"ד דלא מתאחין, דווקא לאיחוי הושוו לאביו ולאמו. ומסיקנא, לבר מנשיא. משמע התם דלאיחוי הושוו ולא לשולל. שולל לאחר שבעה לא שייך התם למימר, דדינו על רבו כמו שמועה רחוקה, כמו שנוכיח לפנים. ובירושלמי הלכה אין קורעין, גרסי', כד דמך ר' יוחנן הורי ר' יסא לשלול למחר. פי', ר' יסא לא סבירא ליה יום אחד ואפי' שעה אחת, אלא יום שלם. כד דמך ר' ייסא הורי ר' חייא בר אבא לשלול בו ביום, דמקצת היום ככולו. ואפי' מדמי' לענין שלילה לאביו ולאמו דנימא דבכלל איחוי הוא, הוה ליה נמי לאחר ל' יום דשולל על אביו ועל אמו. דגרסי' בההיא הלכתא דאין קורעין בגמ' [כ"ה ע"ב], כי נח נפשיה דר' יוחנן יתיב עליה ר' אמי שבעה ושלשים, וכו', עד הכי א"ר יוחנן, אפי' רבו שלימדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד. פי', דהוה לגביה כשמועה רחוקה. ואע"ג דקאמר יום אחד, אפי' שעה כדא"ר חייא [כ' ע"ב] גבי שמועה רחוקה, חלוץ לי מנעליי והולך אחרי לבית המרחץ, ש"מ תלת, וכו'. הך יושב עליו, פי', אבילות גמור צריך לנהוג ככל דין אבל שעה אחת, מפני כבוד רבו. והכי משמע בירושלמי דברכות פ' מי שמתו [ה"א], דגרסי' התם, כד דמך ר' יסא קבל ר' חייא בר אבא אבילוי עילואי ואוכלין בשר ואשקיתון חמרא. כד דמך ר' חייא בר אבא קיבל ר' שמואל בר רב יצחק, וקיבל ר' זעירא אבילוי עלוי ואכלי טלופחין, מימר כמה דהוא מנהגא. ומדקאמר, אבילוי עילוי, ש"מ דנהגו ממש אבילות, ואכלו עדשים סימן לגלגל החוזר, שסוף כל אדם למיתה, ותלמידיו היו. ואין לפרש שהברו הם לאבילים, דא"כ לא הוי ליה למימר עלוי. ובירושלמי פ' אילו מציאות [הי"א] איתא נמי הך ברייתא, רבו שאמרו, וכו', כדלעיל, עד, רב כר' מאיר שמואל כר' יוסי, דחד בר נש אסבר לשמואל, אחד יורד לאמת השחי, שהיה מושיט ידו על שיחיו ופותח ושמע דדמך ובזע עלוי. והך שמעתא לסייעתא לפר"ש, והירושלמי דמועד קטן פליג. ומסיים בירושלמי, ר' יוחנן (בן) [כר'] יהודה, כיצד, ר' יוחנן הוה סליק מן טבריא לציפורין חמא בר נש נחת מן תמן א"ל מאי קלא דמדינתא, א"ל, חד רבן דמך וכל עמא פריק מטפלא ביה. הוה ידע דר' חנינא דמך. שלח ואייתו מאני דשבתא טבא ובזעון. ולא כן תני, כל קרע שאינו של בהלה אינו קרע. פי' בהלה, שעת חימום, ומשני, ר' יוחנן בעי מיעבד דרבה ומוקרתיה, ולא ידעין אי משום דהוה רביה אי משום שמועות הרעות. ובסוף מועד קטן דירושלמי איתא בהא לישנא, ר' יוחנן שמע דר' חנינא תשיש, סליק, בעי מבקרתיה, שמע דדמך ונחת מן חמרא ואפיק מאני טביא דשבתא ובזעיה. ואי לאו רבו הוה אלא חכם בעלמא אפ"ה בעי למיקרע, ואפי' לא קאי בשעת יציאת נשמה, דתניא [מו"ק כ"ה ע"א] חכם שמת הכל קרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו. פי', חליצת כתף, כדאמרי' [שם כ"ב ע"ב], על חכם חולץ בימין. ואמרי' בהלכה דאין קורעין [כ"ה ע"א], כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעי רבנן עליה. אמרי, לא גמרינן מיניה. אמר להו אביי, מי (לא) תניא הרב שמת, חכם שמת תני'. ועוד, כל יומא שמעתא בפומן בי מדרשא, סבור מיניה מאי דהוה הוה, אמר להו אביי, תני', חכם, כל זמן שעסוקין בהספד. סבור למיקרע לאלתר. אמר להו, תניא, חכם, כבודו בהספידו. פי', קריעת חכם. ומיהו, קריעה דחכם דלאו רבו מאחה, דדוקא על רבו תניא דלא מתאחין. ונראה דכיון שהחזיר פניו מאחורי המיטה מאחה. והא דאמרי', כיון שהחזיר פניו מאחורי המיטה שולל, משום (קריעה דכי) [קריעת רבו] נקט שולל דלא מאחה. ושמעי' מהא דרב ספרא דאי נספד כבר, וכ"ש אם נקבר דלא קרעינן אחכם. ולא שנא היה עמו בעיר ול"ש בעיר אחרת. אבל אי שמעתתיה גרסי הוי כשעת חימום וקרעי עליה אפי' נקבר, דהוי כרבו, כעובדא דרב לשמואל ודר' יוחנן לר' חנינא [מו"ק כ"ד ע"א]. ונראה דלא מאחה, כדאמרי' [ב"מ ל"ג ע"א], תלמיד[י] חכ[מי]ם שבבבל קורעין זה על זה. פי', ולא מאחין. ותו, דהלכה כר' יוסי. והכי משמע מדקאמר, ועוד כל יומא שמעתי' בפומן, משמע דקאמר, ועוד הא (דרב) [כרב] הוה. ואע"ג דאמר להו אביי הכי (בעי) [לא בעו] למיחשביה כרבו, אי נמי אינהו לא אשגחו ליה למיחשביה כרב, דאינהו לא גרסי' שמעתיה, ואע"ג דאביי ידע להו. והיינו דקאמר, סבור מיניה מאי דהוה הוה, דכיון דשמעתא לאו בפומיה לאו כשעת חימום דמי. ואביי (חשיב) [השיב], אפי' חכם גרידא הוא כל זמן שהן עסוקין בהספידו מיחייב תו למיקרע. ויש לומר נמי משום דהוו הכא ולא קרע לא חשיב ליה חימום אפי' הוא רבו. ומיהו נראה טפי כיון (דבמדברי) [דבמדכרי] שמע' תליא מילתא דלא שנא קרעו מיד ולא שנא קרעו לא מיד. ואי לאו חכם הוא ואדם כשר מיחייב למיקרע נמי אי קאי בשעת יציאת נשמה, כדאמרי' [מו"ק כ"ה ע"א], מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה ונתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו. ולכאורה הוי משמע מדמשני, לא צריכא דלאו אדם כשר הוא, (ואי פריך) [ומדפריך] אי קאי בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב למיקרע וכו', הוי משמע דאי כשר הוא אפי' לא קאי בשעת יציאת נשמה. וכי מעיינת בה ליתא, דא"כ אין חילוק בין קריעת חכם לאדם כשר דלאו חכם. ותו תימא לי, אמאי לא קרעו רבנן עליה דרב ספרא, נהי נמי דלא גמרי מיניה הא אדם כשר הוה. להכי נ"ל דה"פ, לא צריכא דלאו חכם הוא. ואי אדם כשר אפ"ה חייב לקרוע מפני העונש. ומשני, לא צריכא דלא כשר הוא וליכא למיחוש לבניו קטנים. ופריך, ומה בכך, נהי דליכא, הלא לא חילקו בין אדם כשר לשאינו כשר בהא, דכל היכא דקאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע [דאין חייב לקרוע] אאדם כשר נמי אלא היכא דקאי בשעת יציאת נשמה, ומיהו ליכא עונש לבניו קטנים בשאינו כשר כבכשר. ומשני, לא צריכא דלא קאי בשעת יציאת נשמה, ומיתוקמא אפי' באדם כשר. והשתא יש נמי חילוק בין אדם כשר לחכם. והמשנה מפירוש זה הפסיד. והוצרכתי להאריך כי ראיתי שוגים ואין מקפידין בדברים הללו. ואמרי[נן] [שבת ק"ה ע"ב], כל הבוכה ומוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנא' נודי ספרת וגו'. לעתיד לבא, ומחה ה' [א'] דמעה מעל כל פנים וגו'. אבי העזרי.
